<h1>ספר כריתות לרבינו שמשון מקינון — בתי מדות בית ראשון</h1>
<h2>דף ב.</h2>
עוד, בדבר דאתי מדינא, כלומר חדא מתרתי או מתלת, צ"ל הצד השוה שבהם, כדאיתא פ"ק דב"ק הצד השוה שבהם שממונך ושמירתן עליך וכו', וכן בפ"ק דקדושין (ה) בכמה דוכתין גבי כסף ושטר וביאה.
<h2>דף ד.</h2>
עוד, אין מזהירין מן הדין, אין עונשין מן הדין, ר"ל בקל וחומר, ותמצא בדרכי התלמוד מי שיש לו עונשין מן הדין ואין מזהירין. משמע בירושלמי דגם בממונא אין עונשין מן הדין, דקאמר וכי יפתח כי יכרה, אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן, מכאן שאין עונשין מן הדין. אבל בגמרא (ב"ק ד' ע"א) מצינו כמה ק"ו גבי שן ורגל למילף חדא מחברתה, וכן לרבי טרפון דמחייב קרן נזק שלם בחצר הניזק מק"ו, וגם רבנן אי לאו דאמרינן דיו. וא"ת איך חולק הירושלמי על מתניתין, ונראה לישב לשון הירושלמי דאינו רוצה לומר דאין עונשין מן הדין מדין קל וחומר, אלא רוצה לומר על התורה שאינה מענשת האדם מן הדין, כלומר כאשר היה ראוי לעונשו, וכן איתא בתלמוד דידן ריש פרק הכונס (נ"ה ע"ב), תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתם, ואלו הן, בור ואש, שן ורגל, בור דכתיב (שמות כ"א ל"ג), כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור, פירוש ומן הדין היכא דכרה היה לו לחייב לסלק מעשיו, כדאמרינן בבבא קמא (נ' ע"א) ואי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי בכיסוי, אבל כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים ליה, קא משמע לן, וכן אמר הירושלמי כי יכרה אתא למימר דאין עונשין (פירשתי למעלה ר"ל בתורה) מן הדין, ובדין, הכורה בור לא הוה סגי ליה בכיסוי, אי לאו כי יכרה הוה אמינא בכורה עד דטאים ליה, והשתא דכתיב כי יכרה וכתיב ולא יכסנו, למימר דאף בכורה סגי ליה בכיסוי, והשתא התלמוד דידן והירושלמי שוין, ואל תתמה על הלשון כי כן לשון הירושלמי משונה. עוד כתבתי פירוש אחר אך ארוך הוא, וכוונתי בזה הדרך הקיצור להקל על החברים.
<h2>דף כד:</h2>
מסתפינא מרבוותא לחדש דין ומשפט חדש לא שמעתי מרבותי ולא קבלתי מהם, ועל כל פנים אחוה דעי אף אני, והרואים ידינוני לכף זכות, כי ההכרח הביאני עד הלום, ורבותינו הקדמונים הביאוני אל הדרך הזה, על אודות תיקון ק"ו הקשו ולא נמצא טעם נכון אצלי בלתי על הדרך הזה.
הקשו בפ"ק דקידושין (י' ע"ב) על הא דבעי להוכיח דכסף מאכיל בתרומה מק"ו דביאה שאינה מאכלת בשפחה כנענית, ומה שפחה כנענית דביאתה אינה מאכילתה בתרומה אף על ידי חופה, כסף גומר בה, זו שביאתה גומרת בה ע"י חופה, אינו דין שיהא כסף גומר בה, והקשו נימא דיו בסוף דינא שלא יהא כסף גומר בה רק ע"י חופה, דדיו בסוף דינא כמו ביאה, דמינה ילפת הוי סוף דינא, כדאמרינן פרק כיצד הרגל (ב"ק כ"ד ע"ב) ותהא קרן חייבת נזק שלם בחצר הניזק מק"ו וכו', ונראה דלא אמרינן דיו בסוף דינא אלא היכא דיכילנא לעשות הלמד כמו המלמד בסוף דינא לגמרי ולא יהיה למטה ממנו כלל, ואם יצטרך לומר דיו בסוף דינא לגרוע כח הלמד יותר מן המלמד בסוף דינא, אז ילפינן מתחלת דינא לבד, והטעם כי אין סברא שיהיה דבר שהוא למעלה בדבר אחד למטה ממנו בדבר אחר, דהא דשן ורגל לגבי קרן וכן כל כיוצא בו דאמרינן דיו בסוף דינא, הוי לגמרי בסוף דינא לא פחות ולא יותר להתחייב חצי נזק כמו קרן בר"ה דהוי סוף דינא, אבל הכא אם נאמר דיו בסוף דינא שלא יהא כסף גומר בה כי אם ע"י חופה אז יגרע כחו מביאה שהוא סוף דינא, שהרי ביאה מועילה בתחלת קנין ובסוף קנין, בתחלת קנין כמו ביאה ואחריו חופה ובסוף קנין כמו כסף או שטר ואחריו ביאה, אבל כסף אם אינו גומר לא יועיל אלא בתחלת קנין כמו כסף ואחריו חופה או ביאה, אבל סוף קנין אינו מועיל דכסף אחר כסף אינו מועיל, דמאי אלימא האי כסף מהאי כסף וגם אחר שטר או שאר קנינים כדפירשתי, ונראה הטעם משום דהויות שוות או מסברא או מהיקש, ואין סברא שיהא כסף מועיל יותר מביאה כמו בשפחה כנענית ופחות מביאה בבת ישראל באישות, ולכך יש ללמוד מתחלת דינא כדפרישית. והשתא יוצא מזה דין חדש דהיכא דאמרינן דיו בסוף דינא יצטרך להורע כח הלמד מן המלמד שבסוף דינא, אז לא אמרינן דיו בסוף דינא אלא ילפינן מתחלת דינא. המלמד אדם דעת יודיעני דרך אמת לפלס מעגל ללכת מישרים בתורתו אמן אמן.
<h2>דף כה.</h2>
עוד יש ק"ו אחר שהפירכא שלו מבליעין בתוך הק"ו, כמו הא דאמרינן שלהי פ' כיצד הרגל (ב"ק כ"ה ע"א) גבי סוגיית אני לא אדון קרן מקרן, ורוצה לדון קרן משן ורגל לחייב קרן בחצר הניזק נזק שלם מקל וחומר דמקומות, ומה במקום שהקל בשן ורגל, דהיינו ברשות הרבים, החמיר בקרן לחייב חצי נזק, מקום שהחמיר בשן ורגל, דהיינו בחצר הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן לחייב נזק שלם, אע"ג דאיכא למיפרך מה לשן ורגל שכן הזיקן מצוי, משום דיש לומר דכל זה נבלע באמצע ק"ו ונימא הכי, ומה שן ורגל דאע"ג דהזיקן מצוי פטור ברשות הרבים וכו'. ויש מקומות שאין מבליעין הפירכא באמצע הק"ו אע"פ שהוא של מקומות, כי ההיא דזבחים (ט' ע"ב, י' ע"א), שחטה לשמה לזרוק דמה שלא לשמה, מקל וחומר, ומה במקום שאמר הריני שוחט חוץ לזמנו כשר וכו', ופריך, מה לחוץ לזמנו שכן כרת, ואין אנו מבליעים הך פירכא ונימא, ומה במקום שאמר הריני שוחט על מנת לאכלו חוץ לזמנו אע"ג דאיכא כרת וכו'. כללא דמילתא, כל דבר חשיבות שאינו מכח המקרא, כגון הך דהזיקות, אנו מבליעין אותו באמצע הק"ו, אבל דבר חומרא שהוא מכח הכתוב אין אנו מבליעין אותו באמצע הק"ו, אך ממנו עושים פירכא לקל וחומר.
מקל וחומר כיצד, (במדבר י"ב י"ד) ויאמר ה' אל משה ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר יום, תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה. מקל וחומר זה אנו למידין חמור מקל להחמיר כדמייתי מקרא, והוא הדין איפכא קל מחמור להקל. ומיהו אי איכא פירכא מקולא, ואפילו מקולא אחת ויש בה חומרות אחרות טפי מאידך, וכן מחומרא אחת אפילו יש בה מאה קולות טפי מחבריה לא ילפינן, דאימא דכי היכא דאותה קולא או אותה חומרא יש בה באחת שאין באחרת כמו כן זאת שאתה רוצה ללמוד בו. ואני שמעתי טעם אחר, דאימא אותה קולא או חומרא עדיפא מכל שכנגדה לגרום אותו דבר. דיו וכו'. פלוגתא בב"ק (כ"ה ע"א) דר' טרפון אית לי' דהיכא דמפריך ק"ו לא אמרינן דיו. ויש להאריך קצת מההוא דפריך בטהרות דפסחים (י"ח ע"ב) גבי רביעי בקדש דאתי בק"ו ובגמרא דלא לישתמיט וכו', דבעי לאוכוחי רביעי בקודש מק"ו ושלישי בתרומה מק"ו, ובכולם כתוב להוסיף מעלת הטומאה בלמד יותר מן המלמד. וכתב ר"י דאפילו למ"ד דהיכא דמפריך ק"ו אמרינן דיו, הכא לא אמרינן דיו, משום דבלאו ק"ו אית ביה טומאה, והא דאמרינן דיו היינו להוכיח דין חדש שאין כתוב בו כלל. יש מקשין על הא דקאמר קל וחומר לשכינה י"ד יום, וכי נתן קצבה לערך אביו ואמו אצל שכינה, ונראה דהא חזינן שהשוה מקלל אביו ואמו למברך השם דכולם בסקילה, רק דמברך השם נתלה ומקלל אביו ואמו אינו נתלה, דהלכה כרבנן דאמרי אין נתלה רק עובד ע"ז ומגדף השם, היינו מברך השם, ויש מעט תוספת על זה, ולכך מוסיפין לכל הפחות שאנו יכולין להוסיף והיינו הסגר אחר. ולכך לא קאמר י"ג יום דהיינו ב' הסגרות דיום שביעי עולה לכאן ולכאן, משום דחזינא בשביל כבוד שכינה תוספת תלייה דלא שייכא במקלל אביו ואמו כלל, כן נוסיף הסגר שני שלם יותר מפני כבוד השכינה. עוד טעם אחר נראה, כי אין אנו יכולין להוסיף רק מעלה אחת דהא קרא זה אתא לגלויי לנו דין ק"ו, וא"כ בא לפרש ולא לסתום א"כ תפשת מועט תפשת, ואם באת להוסיף לא ידעת כמה. וכן צ"ל כאשר עשה ק"ו להוכיח שלישי בתרומה מק"ו דטבול יום ורביעי בקדש מק"ו דשלישי בתרומה, למה לא יוכיח חמישי או ששי בקדש, שהרי קדש יש לו כמה מעלות יותר מתרומה, דבגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש, וכן לעביד ק"ו מטבול יום להוכיח רביעי בקדש, אלא ודאי לא גמרינן אלא מעלה אחת יתירה על המלמד מכח ק"ו, אף אי לא אמרינן דיו.
לענין אי אמרינן דיו היכא דמפריך ק"ו פלוגתא דר' טרפון ורבנן, דלר' טרפון לא אמרינן דיו ולרבנן אמרינן דיו היכא דמפריך ק"ו, שלהי פ' כיצד הרגל (כ"ה ע"א), אבל היכא דלא מפריך ק"ו אמרינן דיו לכ"ע, כך משמע התם, אבל בבבא מציעא (צ"ה ע"א) משמע דאית תנא דלית ליה דיו אפילו היכא דלא מפריך ק"ו, דקאמר התם הניחא למאן דלית ליה דיו, ומיירי בדלא מפריך ק"ו, וצ"ל דההיא הויא למאי דס"ד מעיקרא בב"ק, ולפי האמת דכ"ע אית להו דיו היכא דלא מפריך ק"ו.
<h2>דף מד.</h2>
שני דברים דבכל חד מינייהו כתוב דין אחד בשוה ודין אחד כתוב באחד מהם, ולא מצינו למילף הדבר האחד בחבירו אלא בתר דידעינן ביה אותו דבר שכתוב בו, והדבר הכתוב בו חמור לא ילפינן חד מחבריה אפילו בק"ו, כיון שאנו צריכין ללמוד מאותו דבר החמור, וכן אמרינן פרק ד' וה' (מ"ד ע"א) ואין לי אלא במועד בתם מנין, ודין הוא הואיל וחייב באיש ואשה וחייב בבן ובבת, מה כשחייב באיש ואשה לא חלקת בין תם למועד אף כשחייב בבן ובבת לא תחלוק בין תם למועד, ועוד ק"ו ומה איש ואשה שהורע כחן כו', וכי דנין קל מחמור להחמיר עליו, אם החמיר במועד החמור נחמיר בתם הקל, והכי פירושא כיון דלא יליף האי דינא אלא לבתר דגלי קרא דמפורש דחייב בבן ובבת או בן יגח או בת יגח, אם כן בתר הילפותא הוי תם ממועד ולא ילפינן זה מזה, ולפרוכי קאי הך פירכא אמה מצינו לחוד ואי אמרת קאי אק"ו, דקאמר ועוד ק"ו ומה איש ואשה, אע"ג דהק"ו חשיב דיש חומרא בלמד שאינה במלמד.
<h2>דף נ.</h2>
עוד, אין מזהירין מן הדין, אין עונשין מן הדין, ר"ל בקל וחומר, ותמצא בדרכי התלמוד מי שיש לו עונשין מן הדין ואין מזהירין. משמע בירושלמי דגם בממונא אין עונשין מן הדין, דקאמר וכי יפתח כי יכרה, אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן, מכאן שאין עונשין מן הדין. אבל בגמרא (ב"ק ד' ע"א) מצינו כמה ק"ו גבי שן ורגל למילף חדא מחברתה, וכן לרבי טרפון דמחייב קרן נזק שלם בחצר הניזק מק"ו, וגם רבנן אי לאו דאמרינן דיו. וא"ת איך חולק הירושלמי על מתניתין, ונראה לישב לשון הירושלמי דאינו רוצה לומר דאין עונשין מן הדין מדין קל וחומר, אלא רוצה לומר על התורה שאינה מענשת האדם מן הדין, כלומר כאשר היה ראוי לעונשו, וכן איתא בתלמוד דידן ריש פרק הכונס (נ"ה ע"ב), תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתם, ואלו הן, בור ואש, שן ורגל, בור דכתיב (שמות כ"א ל"ג), כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור, פירוש ומן הדין היכא דכרה היה לו לחייב לסלק מעשיו, כדאמרינן בבבא קמא (נ' ע"א) ואי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי בכיסוי, אבל כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים ליה, קא משמע לן, וכן אמר הירושלמי כי יכרה אתא למימר דאין עונשין (פירשתי למעלה ר"ל בתורה) מן הדין, ובדין, הכורה בור לא הוה סגי ליה בכיסוי, אי לאו כי יכרה הוה אמינא בכורה עד דטאים ליה, והשתא דכתיב כי יכרה וכתיב ולא יכסנו, למימר דאף בכורה סגי ליה בכיסוי, והשתא התלמוד דידן והירושלמי שוין, ואל תתמה על הלשון כי כן לשון הירושלמי משונה. עוד כתבתי פירוש אחר אך ארוך הוא, וכוונתי בזה הדרך הקיצור להקל על החברים.
<h2>דף נה:</h2>
עוד, אין מזהירין מן הדין, אין עונשין מן הדין, ר"ל בקל וחומר, ותמצא בדרכי התלמוד מי שיש לו עונשין מן הדין ואין מזהירין. משמע בירושלמי דגם בממונא אין עונשין מן הדין, דקאמר וכי יפתח כי יכרה, אם על הפתיחה חייב על הכריה לא כל שכן, מכאן שאין עונשין מן הדין. אבל בגמרא (ב"ק ד' ע"א) מצינו כמה ק"ו גבי שן ורגל למילף חדא מחברתה, וכן לרבי טרפון דמחייב קרן נזק שלם בחצר הניזק מק"ו, וגם רבנן אי לאו דאמרינן דיו. וא"ת איך חולק הירושלמי על מתניתין, ונראה לישב לשון הירושלמי דאינו רוצה לומר דאין עונשין מן הדין מדין קל וחומר, אלא רוצה לומר על התורה שאינה מענשת האדם מן הדין, כלומר כאשר היה ראוי לעונשו, וכן איתא בתלמוד דידן ריש פרק הכונס (נ"ה ע"ב), תנא ארבעה דברים התורה מיעטה בשמירתם, ואלו הן, בור ואש, שן ורגל, בור דכתיב (שמות כ"א ל"ג), כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו, הא כסהו פטור, פירוש ומן הדין היכא דכרה היה לו לחייב לסלק מעשיו, כדאמרינן בבבא קמא (נ' ע"א) ואי כתב רחמנא כי יפתח הוה אמינא פותח הוא דסגי בכיסוי, אבל כורה לא סגי ליה בכיסוי עד דטאים ליה, קא משמע לן, וכן אמר הירושלמי כי יכרה אתא למימר דאין עונשין (פירשתי למעלה ר"ל בתורה) מן הדין, ובדין, הכורה בור לא הוה סגי ליה בכיסוי, אי לאו כי יכרה הוה אמינא בכורה עד דטאים ליה, והשתא דכתיב כי יכרה וכתיב ולא יכסנו, למימר דאף בכורה סגי ליה בכיסוי, והשתא התלמוד דידן והירושלמי שוין, ואל תתמה על הלשון כי כן לשון הירושלמי משונה. עוד כתבתי פירוש אחר אך ארוך הוא, וכוונתי בזה הדרך הקיצור להקל על החברים.
<h2>דף נז:</h2>
עוד מצינו פירכא, שיכול להיות שיש חומרא למיפרך על ק"ו, אבל החומרא ההיא לא תהיה רק בענין רחוק, ובענין קרוב יש חומרא אחרת לשכנגדו, כלומר למלמד, לא עבדינן פירכא מהאי חומרא רחוקה, מהאי דפריך פרק הכונס (ב"ק נ"ז ע"ב), דקאמר ואי ס"ד ליסטים מזויין גנב הוא אמאי אין עליו תשובה, איכא למיפרך מה לשומר שכר שכן משלם כפל בטוען טענת ליסטים מזויין, אמר ליה קסבר האי תנא קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה.
<h2>דף פח.</h2>
עוד בענין ק"ו, דפרכינן פירכא אע"ג דלא אפשר, כגון מה לאשה שכן אינה במילה, מצינו בפ' החובל (ב"ק פ"ח ע"א).
